צילום: לוק קייסי
הגיבורה מיד שנייה
בקמפיין "365 אתגר" שלה, כריסטינה דין יצרה 365 תלבושות מהבגדים שנוחתים על המזבלות בהונג קונג. המטרה: להפנות תשומת לב לכך שדברים שמורים היטב לא שייכים לפח, אלא בחנויות חסכוניות.
כשכריסטינה דין פותחת את ארון הבגדים שלה בבוקר, היא לפעמים תוהה. לא בגלל שהיא לא יודעת מה ללבוש. אבל בגלל שהיא חוששת שיש לה יותר מדי בגדים. עם הארגון שלה "תיקון" (לבוש מחדש), הילדה בת 35 מחויבת לגישה בר-קיימא ומודעת יותר לאופנה . קולה של דין כמעט מתהפך כשהיא אומרת שיש להשליך קניות מהורהרות יותר - כל כך היא שורפת לנושא שלה. "אני לא אישה מחובקת עצים, אבל הסביבה חשובה לי", היא אומרת. היא לא מפספסת אפילו את הפרט הזעיר ביותר כשהיא מדברת על נסיעת האופניים שלה בת שבעה ימים שלקחה אותה לפני מספר חודשים מעיר הולדתה הונג קונג דרך דרום סין - בעבר טחנות טקסטיל שאורכו קילומטר. הוא מתאר את צבע השמים האפור באופן לא טבעי, את הריח החריף, את רחובות המהמורות שהורדו על ידי משאיות עמוסות מדי. "79 205 טון בגדים מגיעים להונג קונג מדי שנה", אומר דין. המספר יודע זאת בעל פה. בדיוק כמו כל המספרים האחרים שמראים עד כמה זה חיוני לסביבה, האופנה מיוצרת בר קיימא. אבל צריכת המים הגבוהה והשימוש בכימיקלים הם רק דבר אחד. לא פחות חשוב לה הוא שכל אדם בודד - במקום לקנות ולזרוק בגדים חדשים כל הזמן - צריך להתמקד יותר מיד שנייה ומיחזור . כדי להילחם על זה הקים דין, שגרה בתשע שנים בהונג קונג עם בעלה ושלושת ילדיה, את הארגון "תיקון" ב -2007.
בכל שנה מתכננים דין וצוותה המונה שבעה אתגר "קבל תוקף" לחלוק כמה שיותר עם ליבם דרך הרשתות החברתיות. בשנת 2013, היא הרכיבה 365 תלבושות ל"אתגר 365 " בשיתוף חברת מיחזור וסטייליסטים מהרי הבגדים הענקיים הענקיים של מפולות האשפה של הונג קונג. "באופן חלקי, מצאתי חולצות וחצאיות חדשות לגמרי עם תגי מחיר, " היא אומרת. "הייתי המום מאילו אוצרות נזרקים." באינסטגרם, יום אחר יום, היא הראתה איך אופנה יפה יכולה להיראות בזבל - כך שהיא לא תגיע לשם בעתיד.
עם האתגר החדש "קבל צמצום", דין קורא לאנשים "לתקן" להעלות אפילו תמונות אינסטגרם של התלבושות שלהם לנושאי אופנה כמו תפירה, החלפה או תיקון כדי לעודד השראה.
בחייו של דין, האופנה לא מילאה תפקיד גדול בעבר. למעשה, פעילת האופנה היא מנתח שיניים מיומן - בעיצוב הוריה, שחיו ועבדו כרופאים בזמביה, בדרום אפריקה. אבל כשהבינה שזה לא בשבילה, היא התאמנה כעיתונאית. דין אהב לכתוב על סוגיות סביבתיות. וכך לראשונה התמודדה עם ההשפעות האקולוגיות של ייצור טקסטיל. "הופתעתי שכמעט אין ארגונים המחויבים לאופנה בר-קיימא יותר, אז התחלתי להסתבך", היא אומרת.
ולמרות שהארגון שלהם, שערך תחרויות, סמינרים ותערוכות בעיצוב אופנה, ופיתח חותם מחזור משלו, מתמקד בעיקר בהונג קונג ובשוק האסייתי, הבעיה היא כלל עולמית. אפילו בגרמניה נוחתת למרות מכולות Altkleider וחנויות חסכוניות המון בגדים לפח. ארגון הגג של אוספי הבגדים ללא כוונת רווח מעריך כ- 100, 000 טון בשנה "הערכה הוגנת". זה המון, אם כי גרמנים נותנים הרבה מבגדיהם הישנים באוספי צדקה (חותם "FairWertung" מזהה מכולות מאושרות) - או מסחריות (שימו לב לחותמת "bvse" של האיגוד הפדרלי לחומרי גלם משניים וניהול פסולת). ויש שכבר משתמשים בשיתוף קבצים מקוון כמו "זבל" .
באסיה, לעומת זאת, העברת בגדים משומשים פחות נפוצה. "במחשבה על זה לעתים קרובות מבחילה, " אומר דין. עם זאת, היא עצמה כמעט לובשת בגדים יד שנייה. לפעמים היא קונה לילדים חדשים משהו חדש, ששלושתם תורמים ליד הדברים של ילדיהם. "לעולם לא אקנה בעצמי בגד חדש, שנשבעתי בו."
