בלוג התופעה: האם אתה עדיין בלוג, או שאתה כבר חי?

• 2011

"פעם היה לך יומן, היום זה בלוג."

מה שהופקד בעבר ביומן, פורסם היום בבלוג שלו. זה יכול להיות מרגש, לפעמים שימושי - או משעמם. לפחות כשאנשים כותבים יותר ממה שהם חווים

איכשהו זה מרגיש כמו פעם כששכחתי את שיעורי הבית. מה אני אומר לחברתי שרה, כשהיא יושבת מולי ליין ורוצה לדעת איך אני אוהבת את הכניסה לתוספות הריסים שלה, להקות השיער התפור לעצמן במראה היידי או כל מה שהיא פרסמה השבוע? שפשוט לא הצלחתי להגיע? השרת התרסק? או האמת: בעיניי הבלוג שלה מלהיב כמו סמינר אוניברסיטאי ברמת הפרשנות הפמיניסטית של "Alien III"? ולפעמים אני שואל את עצמי בסתר: כמה חשוב צריך לקחת את עצמו כדי להעמיד כל חנות לחמניות ברשת?

טוב שיש בלוגים, ברור לחלוטין. שלכולם יש במה להשמיע את טענותיהם באופן ביקורתי. אנשים ממקומות שלעיתונאים אין גישה אליהם. זה גם כיף לחלוק תצפיות יומיומיות עם אחרים. אלה יכולים להיות דברים קטנים, עם יתרונות פרטניים. אהה, באוסאקה את נועלת עכשיו נעלי בלט עם גרביונים צבעוניים של רשת דגים - יכול להיות שרק חיפשת רעיון לבוש מטורף . ואת הלהקה הזו מהפמפה הקנדית שאיש לא שמע עליה כלום, כדאי כבר להאזין לה, שכנראה יהיה הדבר הגדול הבא. סופר. אבל מה שקורה בחיים של חברה שלי, הייתי רוצה ללמוד ממנה באופן אישי, לא צריך לעקוב איפשהו באינטרנט. בכל מקרה, האם בכל מקרה לא היית קורא בלוג נהדר, בלי שהסופר יצטרך לעזור? לאחרונה מישהו ממעגל החברים שלי החליט שחייו שייכים לרשת. ונענה במשפט הראשון, גם מדוע אמו (עוקבת: 1) תשים לב לסיפורי ההתגלות הסטנדרטיים, אם אין לה יותר מדי גיהוץ: "אני לא יודע אם העולם צריך את הבלוג הזה, כנראה שלא, אבל אני כותב פעם היה לך יומן, היום זה בלוג. "

לרוע המזל, רבים מבינים זאת. אבל לקרוא יומן (היפותטי גרידא, כמובן) זה מרגש, מכיוון שיש שם דברים שאיש לא צריך לדעת. הציבור החצי של הבלוגים הפרטיים שחושפים זוטות, אך איפה שהוא מלהיב או יכול להיעלב, בסופו של דבר לא שובה לב. בלוגים תמיד טובים אם מישהו לא רק מנסה ללטש את חיי היומיום שלו ברקע ותמונות בצבע ניאון במראה רטרו, אלא יש לו מה לספר. זה יכול להיות מתכון לעוגת אוכמניות סנסציונית, סרטון חובב של התפרצות געשית או ניתוח אכזרי של הפרק האחרון של "הטופ מודל הבא של גרמניה" . לא רק: משהו. אף כניסה בכלל לא תמיד טובה יותר מזו של טריוויאליות כמו לפוצץ אותם לעולם: "אני שוב על כישוף יבש של בלוגים, אז אני הולכת לשחק סיבוב של StarCraft."

חבר שלי יצא לטיול בדרום מזרח אסיה לפני מספר חודשים, כולל בלוג. כמה נחמד, חשבתי, שאולי אצטרף, לפחות כמעט. אבל בהתחלה היא בוודאי בילתה כל כך הרבה זמן בבית הקפה האינטרנטי שלא נותר דבר להרפתקה. במקום זאת, עמודי טקסטים על מה שלמדה על החמר רוז ', כמו גם עדכונים למצב המעי המשתנה ללא הרף ("הרגע המביך שלי ביום היה כשהייתי צריך לנגב את ישבני בניירות סיגריה") - אגב, משהו שאליו יש בלוגרים מועדים להפצת דברים שאינכם רוצים לדעת. ואז, סוף סוף, זה נהיה מרגש. הופיע טקסני נאה, שמו היה דווין ולמחרת שניהם רצו לנסוע יחד, ללאוס. שם מסתיימות הערכים. וזה די לעתים קרובות. מכיוון שהחיים מחוץ לאינטרנט פתאום מרגשים הרבה יותר. והצופה שהכי רצית להרשים נמצא ממש לידך. עם הפייסבוק מגיע מהאנשים, שבהם קורה במיוחד הרבה בחיים, ולו הפחות.

לפעמים הבלוגרים קצת מצטערים עלי, הלחץ להתנסות חייב להיות עצום. כולם רוצים להמשיך לצפות בדברים מצחיקים, לספר סיפורים מרגשים, לגלות דברים חדשים, כך שמישהו עדיין יכול להיכנס. איך עליכם לעשות זאת? אחרי הכל, בלוג עצמו גם עולה זמן. ואז אתה מתגעגע לאחד כזה, כדי לחוות דברים נהדרים עם חברים שאתה יכול לשים סופר ברשת. אם אתה בפייסבוק רק בלחץ, אם יש לך את אותה תמונת פרופיל במשך ארבעה שבועות ("שנה את זה, כי אתה נראה מאוד שחצן!"), עליך להיות בבלוג תמיד משהו קורה. 22 שעון ועוד לא קרה כלום? ואז אתה פשוט מצלם את האוכל שלך. או שהיא עדיין ממשיכה במסיבה שאליה לא היה חשק. לאחר מכן תוכלו לצלם תוך כדי ריקוד. עם פרוסקו אפרול ביד וממש ליד הכוכב הסדרתי, שבמקרה גם הוא שם. אחרי הרבה כיף התמונה הזו צריכה להיראות. פשוט לא היה להשאיר בחוץ אם לחץ הדיווח החוזר לא היה.