צילום: facebook.com/sheryl
- מכתב פרידה מרגש: שריל סנדברג מבטיחה לבעלה המתה לכבד את זכרו
- "אל תיתן לי למות בעוד אני בחיים."
- מכתב הפרידה של שריל
מכתב פרידה מרגש: שריל סנדברג מבטיחה לבעלה המתה לכבד את זכרו
לפני חודש נפטר דייב גולדברג, בעלה של מנהלת הפייסבוק שריל סנדברג. כעת היא נפרדת מבעלה האהוב במכתב פרידה מרגש.
כשאישה מאבדת את בעלה האהוב, היגון הוא אינסופי. אם האדם האהוב צריך ללכת מוקדם מדי, זה קשה לשאת עבור זה שצריך להישאר. למרבה הצער, זה בדיוק מה שקרה לשריל סנדברג. דייב גולדברג, האיש של מנהל הפייסבוק ואב לשני ילדיה, נפטר לפני חודש בגיל 47 בתאונת ספורט טרגית.
כעת היא נפרדת ממנו במכתב פרידה אוהב - ומפרסמת אותו בפייסבוק, בתקווה שאנשים אחרים המתאבלים על אובדן אב, אם, חבר או ילד אהוב יוכלו ללמוד משהו מכאבם עוזר להתמודד טוב יותר עם האובדן.
"אל תיתן לי למות בעוד אני בחיים."
היום זה סוף השלושים לבעלי האהוב - שלושים הימים הראשונים. היהדות קוראת לתקופה של אינטנסיביות ...
הועלה על ידי שריל סנדברג ביום רביעי, 3 ביוני 2015
מכתב הפרידה של שריל
"חבר ילדותי, שהוא היום רב, אמר לי לאחרונה את התפילה החזקה ביותר בשורה אחת שקרא אי פעם, " אל תיתן לי למות בעוד אני בחיים. " מעולם לא הבנתי את התפילה הזו לפני שאיבדתי את דייב. עכשיו אני מבין את זה.
אני חושב שכאשר טרגדיה כזו מתרחשת בחיים שלך, אתה צריך לקבל החלטה. אתה יכול להיכנע לחוסר, לריקנות שממלאת את לבך, מכווץ את ריאותך ונותן לך את היכולת לחשוב. או שאתה מנסה למצוא בזה משמעות. במשך 30 הימים האחרונים אני מתאבל על בעלי וחוויתי הרבה רגעים שבהם איבדתי את עצמי בריק. ואני כבר יודע שיהיו הרבה רגעים בעתיד שיספגו את הריקנות הזו.
אבל אם אוכל, הייתי רוצה לבחור בחיים ומשמעות.
לכן אני כותב את המכתב הזה היום: לציין את סיום תקופת האבל היהודי ולהחזיר חלק מהטובים שאחרים העניקו לי. מכיוון שלמרות שהכאב הזה הוא אישי מאוד, הוא עזר לי לעבור שכל כך הרבה אנשים שם בחוץ חלקו איתי את החוויות האישיות שלהם. כמה מאותם אנשים שפתחו לי את ליבם היו החברים הכי קרובים שלי. אחרים היו זרים לחלוטין. לכן אני משתף את מה שלמדתי בתקווה שזה יכול לעזור למישהו אחר. בתקווה שהטרגדיה הזו יכולה להיות הגיונית.
חייתי 30 שנה בשלושים הימים האלה. אני עצוב 30 שנה. אני מרגיש שאני 30 שנה יותר חכמה.
צברתי הבנה עמוקה יותר של המשמעות של להיות אם - דרך עומק הסבל שאני חשה כשאני שומעת את ילדיי בוכים ודרך הקשר של אמי לכאב שלי. היא ניסתה למלא את החלל הריק במיטתי בכך שהחזיקה אותי בכל לילה עד שבכיתי את עצמי לישון. היא נאבקה לעצור את הדמעות שלה כדי לפנות מקום לשלי. היא הסבירה לי שהייסורים שלי הם גם של הילדים שלי. הבנתי שהיא צדקה כשראיתי את הכאב בעיניה.
הבנתי שמעולם לא ידעתי מה לומר לאנשים אחרים הזקוקים למילים מנחמות. אני חושב שעכשיו טעיתי הרבה בעבר. תמיד הבטחתי לאנשים שהכל יהיה בסדר, כי חשבתי שתקווה זה הדבר הכי מנחם שאני יכולה להציע. אחד החברים שלי עם סרטן בשלב הסופי אמר לי שזה הדבר הכי גרוע שמישהו יכול לומר לו, "זה יהיה בסדר". בראשו אז תמיד צעק קול: איך אתה יודע שהכל הולך להיות בסדר? אתה מבין שיכולתי למות?
בחודש שעבר הבנתי מה הוא רוצה להגיד לי. חמלה אמיתית היא לפעמים לא להתעקש שזה יהיה בסדר, אלא להכיר בכך שזה לא יהיה בסדר שוב.
כשאחרים אומרים לי "אתה וילדיך בסופו של דבר ישמחו שוב", אני מאמין בזה, אבל אני יודע שלעולם לא אוכל לחוש שוב אושר טהור. אלה שאמרו לי "תגיע למצב נורמלי חדש, אבל זה לעולם לא יהיה טוב כמו שהיה קודם", נתן לי יותר נחמה כי הם יודעים איך זה באמת.
אפילו "מה שלומך?" פשוט - תמיד תמיד נשאל עם הכוונות הטובות ביותר - צריך להחליף טוב יותר את "מה שלומך היום?" אם מישהו שואל אותי מה שלומי, אני צריך להיפטר מזה בעצמי תפסיק לצעוק: "בעלי נפטר לפני חודש! מה אתה חושב שאני עושה? "כשאני שומע" מה שלומך היום? "אני יודע שהאדם מבין שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כרגע זה רק דבר אחד, כולם לשרוד כל יום.
למדתי גם כמה דברים פרקטיים שהם באמת חשובים. אנו יודעים היום שדייב נפטר מייד, אך לא ידענו שבזמן שהיינו באמבולנס. הנסיעה הזו הייתה איטית מנשוא. אני עדיין שונא כל מכונית שלא עשתה את מקומה, כל רוכב שחש שחשוב יותר להגיע ליעד שלו כמה דקות קודם לכן מאשר לפנות לנו את הדרך. שמתי לב שגם במדינות ובערים אחרות. בואו כולנו לפנות מקום כשיגיע אמבולנס! חיי ההורים, בן הזוג או הילד של האדם יכולים להיות תלויים בזה.
למדתי כמה חולף הכל יכול להרגיש, כמה חולף אולי הכל. לא משנה באיזה שטיח אתם נמצאים, ניתן למשוך אותו מתחת לרגליכם ללא אזהרה כלשהי. במשך 30 הימים האחרונים שמעתי על נשים רבות שאיבדו את בעלה ואיבדו את אדמתן תחת רגליהן. רבים חסרים רשתות תומכות ונאלצים להתמודד עם משבר רגשי זה וחוסר ביטחון כלכלי בכוחות עצמם. נראה כל כך לא בסדר להשאיר את הנשים הללו לבדן ברגע בו הכי נחוץ עזרה.
למדתי גם לבקש עזרה - וכמה עזרה אני זקוק. עד עכשיו הייתי האחות הגדולה, המנהלת, היצרנית והמתכננת. אבל לא תכננתי את זה וכשזה קרה לא הייתי מסוגל לעשות הרבה מכלום. הקרובים אלי השתלטו. הם אמרו לי איפה לשבת והזכירו לי לאכול. הם עדיין עושים כל כך הרבה כדי לפרנס אותי ואת ילדיי.
למדתי שאפשר ללמוד חוסן. אדם מ. גרנט לימד אותי שיש שלושה דברים מרכזיים לעשות ושאני יכול לעבוד על שלושתם. התאמה אישית - הבינו שלא אשמתי. הוא לימד אותי לגרש את המילה "סליחה", ואמר לי שוב ושוב שזו לא אשמתי. להתמיד - זכור תמיד שארגיש ככה לנצח. שזה ישתפר. עיקול - זה לא צריך להשפיע על כל היבט בחיי, היכולת לבודד דברים מסוימים היא בריאה. בשבילי החזרה לעבודה הייתה הישועה, סיכוי להיות מועיל ולחבר שוב. אבל הבנתי מהר מאוד שהקשרים השתנו שם. רבים מעמיתיי לעבודה פחדו כשהגעתי. אני יודע למה - הם רצו לעזור, אבל לא ידעו איך. האם עלי לומר משהו? אני לא צריך לומר דבר? אם אני אומר משהו - מה לעזאזל אני אמור לומר? נודע לי שיכולתי להתחבר בינינו רק מחדש על ידי כך שתאפשר לה לגעת בי. זה אומר שהייתי צריך להיות יותר פתוח ופגיע ממה שאי פעם רציתי להיות. אמרתי לאלו שאני עובד הכי קרוב איתם, שהם יכולים לשאול אותי את כל השאלות הכנות שלהם ושאני אענה עליהן. אמרתי להם שיהיה בסדר אם הם רוצים לדבר על רגשותיהם שלהם. עמית הודה שהיא עברה את ביתי שוב ושוב, לא בטוחה אם עליה לצלצל בפעמון. אחר אמר שהוא שיתק אותה בנוכחותי, לא בטוח מה לומר. הדיבורים על זה הפיגו בגלוי את הפחדים והדאגות שלהם לעשות או לומר משהו לא בסדר. באחת מהקריקטורות האהובות עלי פיל עומד בחדר ואומר לטלפון, "הנה הפיל." לאחר שהתייחסנו לפיל הבלתי נראה הזה הצלחנו להפחיד אותו מהחדר.
[...] למדתי להיות אסיר תודה. הכרת תודה על הדברים שלקחתי פעם כמובנים מאליהם - כמו החיים. בלבי השבור, אני מסתכל על ילדיי כל יום ומודה על שהם חיים. אני נהנה מכל חיוך, מכל חיבוק. כששמחה אמרה לי איך הוא שונא ימי הולדת ושהוא לא רוצה לחגוג את שלו, הסתכלתי עליו עם דמעות בעיניי ואמרתי, "חגג את יום ההולדת שלך, לעזאזל. אתה בר מזל מספיק כדי לחוות את זה. "יום ההולדת הבא שלי יהיה מדכא נורא, אבל אני נחוש לחגוג את זה בלבי יותר מתמיד.
אני אסיר תודה לאנשים הרבים שהראו לי את חמלתם. עמית אמר לי שאשתו, שמעולם לא פגשתי, החליטה לחזור לבית הספר ולסיים את התואר שלה - משהו שלפני כן הכריח אותה במשך שנים. כן! אם הנסיבות מאפשרות זאת, אני מוכן יותר להסתבך. וכל כך הרבה גברים - רבים שאני מכירה ורבים שלעולם לא אפגוש - מכבדים את חייו של דייב בכך שהם מבלים עכשיו יותר עם משפחותיהם.
אני לא יכול להביע את הכרת התודה שלי לקרובי וחברי שעשו כל כך הרבה בשבילי, שהבטיחו לי שהם ימשיכו להיות שם בשבילנו. ברגעים האיומים שבהם אני מוצפת את הריק בו החודשים והשנים מתפשטים בלי סוף ובלי שומם, הם פניהם שעוזרים לי מפחד ובידוד. הכרת התודה שלי כלפיה אינה יודעת גבול.
דיברתי עם אחד החברים האלה על פעולות אב-ילד שדייב כבר לא יכול לעשות. עבדנו על תוכנית למלא את הפער שהשאיר דייב. בכיתי "אבל אני לא רוצה תוכנית ב '! אני רוצה את דייב! "הוא אחז אותי בזרועותיו ואמר, " תוכנית א 'לא אפשרית. אז בואו ונוציא את הרע מתוכנית ב '. "
דייב, לכבד את זיכרונך ולגדל את ילדיך כפי שמגיע להם, אני מבטיח לעשות הכל כדי לשפר את תוכנית ב '. אף על פי שתקופת השכול היהודית הסתיימה, אני עדיין מתאבל על תוכנית א. תמיד אבכה על תוכנית א '. "האבל לא נגמר ... והאהבה לא נגמרת. אני אוהב אותך, דייב."
תמונות: פייסבוק / GettyImages
