צילום: SbytovaMN / iStock
היא מתה קלינית במשך 23 דקות
מרינה לקתה בהתקף לב במהלך הולדת בנה לינקולן. היא מתה קלינית במשך 23 דקות. באורח פלא היא שרדה ...
הכל היה תקין עד השבוע ה -35 להריון. מרינה חוותה "הריון חלומי", כפי שהיא מספרת לשבועון הנשים האוסטרלי. אבל אז הכל השתנה פתאום.
הרופאים אבחנו רעלת הריון. זה אומר שיש לה חלבון בשתן, אחזקת מים ולחץ דם גבוה. היא הגיעה לבית החולים ושם פיקחה עליה. לאחר מספר ימים, הרופאים החליטו שהם יצטרכו לבצע ניתוח חירום C לחילוץ מרינה והתינוק.
כשמרינה הוקצתה לניתוח מראש, היא קיבלה את התרופה רניטינין. זוהי תרופה סטנדרטית שניתנת לרוב וכעת היא אפילו זמינה ללא מרשם בבתי מרקחת. אבל מרינה הייתה אלרגית לתרופה וסבלה מהלם אנפילקטי.
הלם אנפילקטי ברדיטידין הוא נדיר ביותר. יש רק שלושה מקרים ידועים בעולם: אדם אחד נפטר, אחד שרד ואחד היה מרינה.
לבה של מרינה הפסיק לפעום. הרופאים נאלצו לפעול באופן מיידי: הם נאלצו לבצע את הניתוחים הקיסריים באופן מיידי בחדר החולים הלא-סטרילי של מרינה, מכיוון שלא היה להם זמן להכניס אותם לסביבה סטרילית. הם נאלצו להוציא את התינוקת ממרינה בהקדם האפשרי, מכיוון שרק אז יכלו להחיות אותה.
בעלה קריס היה בחדר כל הזמן. הוא היה צריך להסתכל על הכל.
תוך ארבע דקות הביאו לעולם את בנה של מרינה, לינקולן הקטנה. ואז הם התחילו לנסות להחיות את מרינה. אבל זה היה חסר סיכוי.
הרופאים כבר מחקו את מרינה, מתוך מחשבה שהיא כבר לא תצליח. קריס התקשר לאחיה, שמיהר לבית החולים עם משפחתו כל כך מהר שהוא הגיע כשמרינה עדיין מתה.
אחיה של מרינה התקשר לאמה שקראה לאביה של מרינה. כולם חשבו שמרינה סוף סוף עזבה. הם חשבו שמרינה מתה.
מרינה מתה קלינית במשך 23 דקות שלמות ואז פתאום היה לה דופק חלש. הרופאים אמרו למשפחה שלמרינה יש סיכוי זעיר לשרוד, אך הם לא צריכים להיות מלאי תקווה. היא סבלה מדימום פנימי והיא הועברה לבית חולים אחר, שם שהתה בתרדמת מלאכותית במשך חמישה ימים נוספים.
מרינה כותבת שהיא לא יודעת הרבה על הזמן בבית החולים החדש. הזכרונות מטושטשים. אבל היא עדיין זוכרת שמישהו תלה תמונות של התינוק שלה על המנורה שמעל פניה. אז היא ידעה כי לינקולן נולד ושהוא בסדר: "זו הייתה מחשבה מנחמת בסביבה מפחידה."
כשהתעוררה לבסוף, זכרונותיה נעלמו עד יומיים לפני התקף הלב. היא שכחה את הלידה ואת השעה בבית החולים. חבריה ובני משפחתה נאלצו לעזור לה חתיכה אחר חלק במשך ימים כדי לאסוף שוב את זיכרונותיה.
זה לקח ימים (לאם צעירה לנצח) עד שמרינה יכלה לראות את בנה. כשכל הצלעות שלה נשברו מההחייאה, היא רק יכלה להחזיק אותו בקצרה ולא לספק אותו.
"זה היה דרך ארוכה וקשה, אבל הצלחתי להישאר אופטימית בידיעה שככל שאני מתבאס מהר יותר, אוכל מוקדם יותר לחזור הביתה ולהיות אמא לילד היפה שלי."
מרינה בת מזל מאוד שלא סבלה נזק תמידי למוח או ללב. לינקולן הוא ילד בריא לחלוטין, למרות שהוא נולד ארבעה שבועות לפני כן ומשקלו 2.4 קילוגרמים בלבד. "נראה שקטנה שלי יודעת שאני צריכה עוד זמן התאוששות, כי הוא ישן טוב מאוד."
מרינה מסיימת את הדו"ח שלה במסקנה מרשימה: "הוא ילד חביב, אור חיי ושווה בהחלט למות בשבילו."
