צילום: סבין מולר
הבכורה שלי
ידי רפרפו, ברכיי רעדו, הייתי שטוחה בבטן. 70 אנשים בהו בי בציפייה שאשיר את השיר שלי. האם הייתי מוציא צליל? אני, שמעולם לא הייתי על הבמה בגיל 57. מי טס מחוץ למקהלת בית הספר בגלל צלילי צפחה מעלימים. אלה מארגוני הצדקה בכנסייה מעדיפים רק לשיר בשקט יחד ...
העניין עם הסולו הבימתי, עם זאת, היה לי את עצמי. "האם אתה לוקח גם מקרים חסרי תקנה?", שאלתי באופן ספונטני בתחילת 2010 חבר שהוא מורה לשירה. שבוע לאחר מכן לקחתי את השעה הראשונה שלי עם תשוקת הלב: לשכב מראה כישורי כמו אחותי, ששרה את יום הולדתו של הילדרג קנף את "בשבילך יורד ורדים אדומים".
כמה הערות שפגשתי בשעה הראשונה. כה מעורר השראה לחוויה, שבשיעורים השבועיים עם סטפני הופמן תרגלתי נשימה בלי לרטון פנימי, קולי התגבש, האינטונציה הוטבעה. וכך הצלחתי לשיר כמעט ללא טעויות "בפעם הראשונה, זה עדיין כואב" של האנס אלברס.
בדצמבר, כמעט שנה אחרי השיעור הקולי הראשון, תהיתי אם אהיה מוכן להופיע. "אתה יכול לעשות את זה!" סטפני עודד אותי. אבל להתאמן מאחורי דלת סגורה מרגיש שונה מאשר לעמוד מול קהל ...
ואז הגיע ה- 6 בינואר 2011: יום הולדתה ה -50 של אחותי, היום בו לקחתי שיעורים. היא הזמינה את כולנו לאיטלקית, אבל הייתי נרגשת מכדי לאכול. לבסוף שמעתי את בעלי מכריז על הסולו הבימתי שלי. שם עמדתי, ומכיוון ששום פנסים לא עיוורו אותי, יכולתי לראות את המבט המתוח.
אפילו בעדינות התחלתי לשיר את "רוזן אלר רוזן פורח", אבל אחרי התווים הראשונים הרגשתי: אני נשמע טוב! הנה הברכיים הנדנדות נעלמו! נהנתי מביצועים, תשומת לב, מחיאות כפיים. אחותי חיבקה אותי ברגש, בעלי קרן בגאווה, הרגשתי קל כמו נוצה. עכשיו אני יכול להבין שכמה אמנים מכורים לבמה. אני מופיע עבור חברים וממשיך לשיר: כל מי שנוסע איתי ברכב שומע כרגע את "המקור של קו המים" של היידי קבל.
