צילום: איני
בחור חם או לא מתלהם?
הוא לובש את הבגדים הכי חמים, גר במחוז הכי מפואר, הולך למועדון הכי איקוני: ההיפסטר. מתקרב לזן עוין למדי (ובכל זאת מחקה אלפים ...)
"ישות טרנדית להפליא", "אי הבנה בשתי רגליים", "חנון של ההווה" הוא צריך להיות: ההיפסטר . כפי שאתה יכול לראות, הדעות על סוג זה של סצינה שכבשה את רבעיה של לונדון, ניו יורק או ברלין, מרוחקות זו מזו. יש שמתפעלים מגניבותו - האחרים מוצאים את התלבושת שלו ואת האגוצנטריות שלו מגוחכת. מה בדיוק הוא ומקבילו הנשי עושים, בוא נקרא להם היפסטרין, אבל עכשיו?
מה אתה כבר יכול לראות בהגדרה של מין זה (ראה להלן)? ההיפסטר עוסק בקור רוח. ולא בדיוק כמו כולם! האחרון מתקשה יותר ויותר, כי בינתיים הוא גדל לא מעט: אפילו הביוטופים הפחות מתאימים המבורג ומינכן כבר לא בטוחים ממנו. מדעני תרבות וכותבי טור מתווכחים על מה לצפות להופעה שלו.
ההיפסטר עצמו ממילא לא מבין את כל ההתרגשות מהאדם שלו - מכיוון שהוא רואה עצמו לא כתופעה המונית, אלא כאינדיבידואליסט. אף היפסטר לא היה מודה שהוא אחד (יש להניח שהוא יתפוס אחד בשאלה ...). הוא לא לוקח שום דבר ברצינות, ציניות זה שמו האמצעי. רק דבר אחד חשוב לו: הוא עצמו. או כמו שכותב מארק גרייף בספרו "היפסטר - דיון טרנס-אטלנטי": "מדובר על תיחום, נרקיסיזם ותחושת עליונות שאדם מייצר בהבדלים קטנים". והביצוע העצמי המתמיד. "הסכנה של ההיפסטרים היא שכוסות החנונים שלהם למעשה מתפקדות כמו מסנוורים, והוא לא מבחין הרבה בסביבתו", אמר גרייף לאחרונה בראיון טלוויזיוני.
כמובן שההיפסטר מכחיש זאת לחלוטין. הוא רואה את עצמו כחלק מתת-תרבות, אשר - מבלי להסתכל על האפקט - פשוט על ידי חוש הסגנון שלה מכתיבה מה יהיה המגמה של מחר. לפחות ככה זה היה באמצע המאה הקודמת, אז המונח היפסטר נולד בצפון אמריקה. בהתבסס על מוזיקת הבבופ של שנות ה -40, השחורים פיתחו "היפיות", ידע פנימי תרבותי, מה שאומר שלמרות ההפרדה הקפדנית בעולמם של הלבנים הייתה להם הצלחה. נגני הג'אז דאז, בייחוד Thelonious Monk, ניגנו מוזיקה חדשה ונראו אחרת; נזיר, למשל, לבש מדי יום תיש וכובע שונה - סוג המרד שלו. העוקבים אחר בוהמי לבן העתיקו בסופו של דבר את סגנון השחורים, הם רצו להיות מגניבים לא פחות. כמו המוזיקאי הארי גיבסון, שכינה את עצמו ההיפסטר. במהלך העשורים האחרונים, סוג הסצנה הזה נעלם אז, הגיעו ההיפים, אחר כך הפאנקיסטים. עד שההיפסטרים סביב שנות התשעים חוו רנסנס ומעומק הטביעה צצו כפטריות, שיוצאות מהקרקע.
עם זאת, כבר לא ניתן לדבר על תת-תרבות היום. ההיפסטר האינדיבידואלי הפך מזמן לאחד ממאות אלפים, והמונח השתנה למילה גסה. הלהקה הגרמנית קראפט קלאב מוסרת את השיר הנכון: בסרט "אני לא רוצה לברלין", חמשת האנשים ממאמניץ פרודיה בדיוק על הסוג שהפך למושא שנאה. ביקורתו של המבקר: דמותו של יושב העיר המכוון לצריכה מאופיינת בשטחיות ללא מסר אמיתי. ההיפסטר הוא רק קליפה ריקה. אולם בסופו של דבר השאלה נותרה: מדוע כל המערבולת? אנשים מרוכזים בעצמם שאוהבים לדגמן היו תמיד. אולי ההיפסטר מעודכן רק בסוף? לפחות כך רואים זאת ג'נס-כריסטיאן ראבה, מחבר משותף של ספר ההיפסטרים ובעל טור ב"סאות'דויטשה צייטונג ". מבחינתו ההיפסטר הוא מישהו ש" יודע לטפל בנסיבות ". המעוניין בהווה, מונע על ידי סקרנות וחוסר שקט.
האם כל הסיבה הזו מספיקה בכדי להפוך את ההיפסטר לילד המצליף של ההווה ? אם לא מתחשק לכם אנשים "מגניבים" עם משקפיים גדולים, זבובים צבעוניים ושקיות יוטה מרופטות, אינך צריך לדבר עליהם שעות על מנת להכות אותם ברגישות. משהו אחר עובד שם הרבה יותר טוב: לא לשים לב לזה.
