תחרות ספרותית 2012
כאן אנו מציגים את המקום השני בתחרות ספרות מקסי 2012
איפה הבחור בלבד?
אני מחכה על ספסל בגן הבוטני ומותח את פני לכיוון השמש. אני לא יכול להתנער מהידית של עגלת התינוקות. מבקרי הפארק ביום ראשון עוברים ליד. חלקם מפטפטים, אחרים שותקים, רמזים כבדים רגליים, ילדים קופצים, מדי פעם חול מסתחרר מהמדרכה ומעקצץ מאובק על שוקי החשופות. מה שנמצא בתוך העגלה מוגן מפני עיניים סקרניות על ידי רשת יתושים.
תינוק ישן, מה עוד?
אבל, לא!
יכול להיות בזה כל דבר, חוץ מדבר חי. לפחות זה מה שהובטח לי.
אני מחפש סוכריה בשקית המעצבים שלי, מכוונן את החלק העליון של היבול שלי, משפשף במעט לירוק את מעט העפר מהעור המבריק של הסטילטות החדשות שלי. נופל עלי צל. אני נרתע. אישה, אפורת שיער ופניה לצפרדע, בוהה בעגלה. היא הרימה את בד הטול.
"יש בובה, " היא אומרת בזעם.
אני קופץ. "מה עולה לך בראש?"
"אף פעם לא טיפלת בילד שלך! צפיתי בך כל הזמן. "
"אז מה? מה זה נוגע לך? "
"ושום דבר לא הפריע לי בטיולון, " רועדת הזקנה. "מצחיק, נכון? חשבתי על מוות פתאומי של ילדים, ו ... "
"בטח אין לך את כל הכוסות בארון!" אני מפציר בה מהרכב.
אך פרצופי הצפרדע עדיין לא נעשים במשימתו. לפני שאוכל לעצור אותה, היא קורעת את השמיכה שמגיעה לסנטר הבובה. תדהמתי היא לא פחות מזו של האישה. שנינו בוהים בטיולון.
הבובה מפורקת.
מתחת לראשו של התינוק הקירח נמצא במקום תא המטען, הזרועות והרגליים שקית ניילון שחורה ותפוחה. אני זורק בחופזה את השמיכה.
"מה ...", הזקנה מתחילה שוב, אך היא מופרעת. מישהו קורא למילה הקוד.
"מקסי! יש את מקסימנאכן! "גבר רץ לעברנו. הוא מכניס את זרועו כלאחר יד סביב מותני ומביט קורן בראש הבובה בטיולון. פני הצפרדע מסתכלות עלינו פעורות בפה ואז עושה תנועה ברורה המפקפקת במצב הנפשי הבריא שלנו.
"יקירי, עלינו ללכת! סבתו של Mäxchen כבר מחכה ", אומר הבחור המוזר בעליזות, תופס את העגלה ומושך אותו ואותי משם במרץ מהזקנה.
"לא נשמע!", זה רועד מאחורינו.
בלי לומר מילה אנחנו עוזבים את הפארק.
"לעזאזל, מה יש בתיק?", הייתי רוצה לשאול את הבחור - הוא כבן ארבעים ויש לו שרירי זרוע מאומנים להפליא. אבל אני מסרב לזה.
כי העבודה הזו מעורפלת.
הנחתי לעצמי להתקבל לעבודה על ידי מימי לורנץ. מימי, אחי סטודנטית, היא צ'אוטין בתפקיד הראשי. היא נאלצה לטוס הבוקר לשטוקהולם בדחיפות. לעבודה "חשובה לחלוטין" עליה עלי לצעוד, היא הפצירה בי, אני רק צריך לזכור את קוד הקוד הפשוט "Mäxchen" ולבלות קצת זמן. ובכן, חשבתי, 200 עכברים בצהריים אחד לא קל להרוויח אחרת.
אז הרמתי את הטיולון ממוסך ריק קודם לכן. היתה מעטפה שהפיקדון מוכן. השאר לאחר השלמת ההזמנה, עמדו על המעטפה.
עכשיו אני נאנק לצד הבחור המעביר רחובות בעיר העתיקה. רק בקושי אוכל לעמוד איתו. כפות רגלי בסטלטות סקסיות כואבות כמו לעזאזל.
אחרי חצי נצח, אנחנו בסופו של דבר בחצר האחורית. אין קרן שמש. אבל מעלינו מעט שמיים כחולים ונקיים נוצצים כמו זיכרון החג בים התיכון.
"אתה מחכה כאן עד שאחזור", קובע האיש.
הוא שולף בחיפזון את שקית הניילון מתחת לשמיכה ושוחק אותה מתחת לחולצת הטריקו, מעליה הוא לובש אפוד מעור מרופד. תוך זמן קצר בטן בירה מפוארת מתפיחה מתחת לבד הכותנה הלבן. הבחור מנסה להסתיר את הז'קט שלו עם האפוד.
זה נראה טיפשי.
"הכסף שלי?", אני שואל.
"נכון. אחזור בקרוב. לא מבין? "הוא מסתכל עלי בעיניים בצבע חמאת בוטנים.
לא אכפת לי מזה. נעלם, האינסטינקט שלי אומר לי. אני משאיר את ראש הבובה ואת עגלת התינוקות מאחור ומתגנב.
כשאני מסתובב בפינה הבאה אני ממליץ על הבחור. הוא גונח. ברכיו מפנות את מקומן. חרא! חור כדור בגבו! הוא נוטה לצד. הללויה! מה עכשיו? מבועת אני מתכופף אליו.
אני מאמין שהוא מת.
אני בוהה בבטן הלא נכונה. בידיים רועדות אני שולף את התיק השחור מתחת לחולצת הטריקו ונותן לו להיעלם בתיק העור המרווח שלי.
מתאים בצורה מושלמת.
אם מדובר בסמים, אני אלך מיד למשטרה כדי שלא ארצה לעשות שום קשר לזה, אני נשבע.
בלב מירוץ אני נעלם מתחת לאדמה.
ישנם רק מעט נוסעים בכביש, שרוצים לבלות את זמנם מתחת לאדמה תחת מזג האוויר הנפלא? יש לאיש באשמתו שלו, אני מרגיע את מצוקתי חלשה למדי - בואו נהיה כנים. אני רק רצועה על התיק הגנוב כאשר הרכבת התחתית מתחילה. מבט בפנים ואני יכול שוב לנשום. לא חשיש, לא קוקאין או דברים כאלה נוראיים.
התוכן מאוד נחמד בעיניי.
יומיים אני לא מעז מהדירה שלי. בחדשות אזוריות הביאו משהו על הבחור המת בסמטה. טוביאס ב ', 38, רשמי, נורה, כך נאמר. מהאשם חסר כל זכר. טטמוטיב לא ידוע.
אני לא מודאג מזה.
"תתנהג בשלווה. אחזור בקרוב ", מייעצת לי מימי טלפונית מהבירה השבדית.
יש לה שיחה טובה!
ביום השלישי, אני נכנע לפיתוי לבזבז מעט מהכסף בשקית השחורה. שטרות בסך 70, 000 אירו מצאו לדעתי בעלים נזקקים כמו גם ראויים. כפרס על הלחץ של הימים האחרונים, אני מזמין סיור קניות מפואר. כמו תמיד, אני נכנס למסע בילויים בלתי מרוסן, מוציא את הכסף בשמחתי, שולף אותו מארנק העור המפואר שעשיתי קודם, ומעיף את השטרות כלאחר יד על צוות המכירות בדלפק.
בבוטיק אצילי במרכז העיר אני מוצא בגדים נהדרים. בסופו של דבר הנחתי כמעט 4, 000 יורו במזומן על השולחן. זו טעות לאפשר לעצמי לנשום עוד פרוסנקו טעים אחר כך. כשאני סוף סוף רוצה לעזוב אני לוחץ דלת נעולה.
"התקשרנו למשטרה. הם ניסו להדגיש אותנו כסף מזויף ", אומר אחד מהשניים שעכשיו מאוד מכיל עוזרי מכירות ומשליך לי מבט מרגיז.
ואז גם אני מקבל כמעט קספר לב.
"חרא, למה אתה לא מת?" אני שוקע על שרפרף עדין.
האיש עם עיני חמאת הבוטנים צוחק. המשטרה רוצה לשלם לי, אבל הבחור מתנופף קודם. הוא הבוס. נציב ראשי.
"ילדה, דפקת הכל", הוא אומר בעדינות. "רגע, אמרתי! היה לי אפוד אטום כדורים. הייתי קצת סחרחורת, ואתה פשוט יורד עם הקסטר! "
המילים קריפו, סמוי וטבעת סמים עוברות דרך תעלות האוזניים שלי כמו צואה, שנסחפות על ידי סומק אסלה. והבחור מסתכל עלי כאילו אני צריך להשיג את זה.
"מדוע החבר'ה לא משלמים את הסכום הנכון?" אני רוצה לדעת.
"ובכן, יש רמאים בכל הענפים, בנות, " הוא נאנח. "ויש כאלה שנראים גם די חמודים!"
אתה רוצה לקרוא עוד על קלאודיה ג'סקה? בשנת 2011 פורסם רומן הבכורה שלה "Erben ist mensch". הזמינו כאן ב- amazon.de >>
